חלוקת רכוש – איזון משאבים

זכויות בנכס חיצוני –

1. בני הזוג שנישאו לאחר שנת 1973 חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) המחיל על הצדדים את בסדר "איזון המשאבים" הקבוע בחוק, כאשר נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין (להלן: נכס חיצוני) לא ייכלל במסת הנכסים העומדים לאיזון.

2. עפ"י חוק יחסי ממון וההלכות הפסוקות – צדדים שנישאו לאחר שנת 1973 יש לערוך במועד פירוד בני הזוג איזון משאבים שנצברו במהלך חיי הנישואין.

3. עפ"י ההלכה הפסוקה זכאי כל צד (למעט במקרים חריגים הקבועים בחוק) למחצית מכל רכוש אשר נצבר במהלך חיי הנישואין, לרבות רכוש שרכש בו זכויות ללא כל קשר לרישום הפורמאלי, זכויות סוציאליות ופנסיוניות, נכסי קריירה, ומחצית מכל רכוש אחר לרבות כספים בח-ן בנקים, שכן כל המפורט לעיל נצבר במאמץ משותף של בני הזוג, כששני הצדדים עושים לחיים בבית ומכניסים, כל אחד את חלקו לסל המשותף.

פסק דין הצהרתי – זכויות בנכס (כגון דירת מגורים) שהיה ערב הנישואין בבעלות אחד מבני הזוג או נרשם על שמו בלבד –

4. הלכה פסוקה היא כי על אף האמור בחוק יחסי ממון בעניין נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין, הרי שאין בהוראות החוק כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי – דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיוב'.

ראה לעניין זה – ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (להלן: פס"ד יעקובי) ע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו  (6) 175 (להלן: פס"ד אבו רומי) ע"א ששון נ' ששון, פ"ד נט (5) 596 , 614 (להלן: פס"ד ששון)

5. הלכת אבו רומי קובעת כי מכוח סעיף 4 לחוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), הדין החל על בני זוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי.

מכאן, במסגרת סעיף 4, אין מניעה שבן הזוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה ע"ש בן הזוג האחר ושהיתה בבעלותו ערב הנישואין.

ראה גם בג"צ 5416/09 פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו – "…יכול בן הזוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי. אפשרות זו חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין.

ביהמ"ש קבע בעניין אבו רומי כי ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עיקרון תום הלב ועוד – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג, ובמיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה ע"ש אחד מבני הזוג (ראה גם ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 בעמ' 627)

6. בית המשפט העליון ממשיך וקובע בהלכת אבו רומי כי כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם.

7. לפיכך נקבע כי על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים.

כך, בהלכת פלוני נ' פלונית (בע"מ 1059/17) קבע בית המשפט העליון כי סעיף 5(א) (1) לחוק יחסי ממון, המחריג מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, אינו מונע הכרה בשיתוף בנכס חיצוני בהינתן כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, במיוחד דירת מגורי בני הזוג. נקבע כי על הטוען לשיתוף להצביע על "דבר מה נוסף" לחיי הנישואין עצמם, המלמד על כוונת השיתוף, תוך שיש להקל בדרישה זו ככל שמדובר בדירת המגורים.
ראה גם בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית מיום 7.1.10 , פורסם בנבו.
ראה גם בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני מיום 6.8.13 , פורסם בנבו.

8. ראה גם פסק הדין בבג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, הקובע כי ככל שטוען העותר לקיומו של שיתוף בדירה, הרי שעליו להביא ראיות מספקות המלמדות על גמירת דעת של הצדדים לשיתוף כאמור. שאלה זו היא שאלה עובדתית, תלוית נסיבות, ובמסגרתה ניתן להביא ראיות שונות אשר יגבשו "דבר מה נוסף", זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, אשר ילמד על כוונתם ביחס לנכס שלגביו נטען השיתוף. … ראיות רלוונטיות לעניין זה עשויות להיות קשורות למועד רכישת הדירה, מקורות המימון לרכישתה… השתתפות בן הזוג בשיפוץ הדירה או בהרחבתה, התנהגות הצדדים והמצג שהציגו האחד כלפי רעהו ועוד… מדובר איפוא בשאלה עובדתית תלוית נסיבות, אשר ההכרעה בה נתונה לערכאה הדיונית (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני) .

9. זאת ועוד, בבע"מ 1398/11 נקבע כי השקעת בן הזוג הלא רשום בנכס אינה תנאי הכרחי וכוונת השיתוף ספציפית בנכס חיצוני יכולה להתבטא גם בהבטחות ומצגים אקטיביים ואין צורך להרים רף הוכחה גבוה… וכי די במצגים נמשכים. וראה בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (נבו, 8.9.04) וכן ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט (2) 233,242 בו נקבע ע"י השופט אור כי כאשר מדובר בדירת מגורים נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא גולת הכותרת של חזקת השיתוף. בבע"מ 10734/06 נקבע כי אמת המידה אינה יכולה להיות רק שאלת הבעלות מלפני הנישואין.

10. אכן, נקבע בעניין אבו רומי כי לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת המגורים מכוח הדין הכללי, שאז נמצאנו מכניסים בדלת האחורית את חזקת השיתוף שאינה חלה במקביל לחוק יחסי ממון.
לפיכך נקבע כי על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים.

11. אשר לפרמטרים אותם על בית המשפט לבחון, ציין כב' השופט עמית בפסק הדין בעניין 1398/11 הנ"ל את הפרמטרים הבאים אשר יש בהם בכדי ללמד על קיומה או אי קיומה של כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי בדירת מגורים –

11.1 האם הדירה הובאה ע"י אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

11.2 האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה מצד בן הזוג הטוען לשיתוף.

11.3 האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו.

11.4 אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין.

11.5 האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים ע"י בני הזוג במשותף.

11.6 שיפוץ מסיבי של הדירה שמומן ע"י שני בני הזוג.

11.7 התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

11.8 נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.